אוחיון נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כ. ג'דעון) מיום 1.5.2011, אשר ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 ובו חויבה המשיבה לשלם למבקשת פיצוי כולל בסך של 25,000 ₪ בגין נזקיה בתאונת דרכים בה היתה מעורבת.

טענות הצדדים:

המבקשת טוענת כי עקב טעות משרדית במשרדה של באת – כוחה, לא הגיע פסק הדין ליעדו טרם זמן הגשת הערעור, אלא רק לפני מספר ימים, לאחר המועד להגשת הערעור.

לגופו של עניין טוענת המבקשת, כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו טעויות משפטיות מהותיות, כאשר בין היתר לא נעשה חישוב עבור חמישה חודשי אי כושר בהם שהתה המבקשת.

כמו כן, טוענת המבקשת כי נגרמה לה בעקבות התאונה נכות צמיתה או לכל הפחות נכות זמנית.

אשר על כן, טוענת המבקשת כי לאור הטעות המשרדית ולאור סיכויי הליך הערעור, ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת הערעור.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי טענת המבקשת בדבר אי ידיעתה על מתן פסק הדין אינה נכונה, שכן פסק הדין מצוי בידיעתה של המבקשת כבר מיום 3/5/11, היות ובאותו יום נשלח מכתב לב"כ המבקשת, המפרט את גובה הפיצוי שנפסק בפסק הדין. זאת ועוד, לטענת המשיבה ביום 11.5.11 נמסרו לב"כ המבקשת מכתב וכן המחאת תשלום בהתאם לפסק הדין, כאשר קבלת ההמחאה והמכתב אושרו בחתימת מזכירתה של ב"כ של המבקשת. משכך, טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענת המבקשת כי לא ידעה שניתן פסק דין, אלא לאחרונה.

עוד טוענת המשיבה כי המבקשת אינה מראה כל "טעם מיוחד" מדוע יוארך המועד להגשת הערעור וכי למעשה מדובר בערעור ללא סיכוי, במיוחד כאשר המדובר בערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה.

הפן הנורמטיבי:

 לעניין איחור במועד שנקבע בדין, קובעת תקנה 528 לתקנות, כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

דיון והכרעה:

המבקשת מנמקת את האיחור בהגשת כתב הערעור בשל טעות משרדית. דא עקא, איני סבורה כי הטעם האמור מהווה "טעם מיוחד" כלשון תקנה 528 לתקנות, האמורה. זה מכבר נקבע, כי כאשר סיבת האיחור נעוצה בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד להגשת הערעור שהוחמץ. טעות אנוש או כל טעות אחרת אינן טעם להארכת מועד כשלעצמו אלא אם מצטרף טעם אחר. ראה בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשל"צ נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209.

למותר לציין, כי חלו תמורות בהלכה האמורה, ר' בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח' (פורסם בנבו), (להלן: "פס"ד חניה שלום"):

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעיתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון (פורסם בנבו) נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכותיה על זכויות בעלי הדין האחרים.... על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה...".

אלא מאי, בנסיבות בהם אישרה מזכירתה של ב"כ המבקשת הגב' שרי ברדוגו ביום 11.5.11 את קבלת התשלום בהתאם לפסק הדין, אין לקבל את טענת ב"כ המבקשת כי לא ידעה שניתן פסק הדין אלא לאחרונה, ואין לראות בטעות המשרדית, כמובנת מאליה, ושאינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה .

אשר לסיכויי הערעור, סבורה אני כי סיכויי הערעור אינם מטים את הכף לזכות המבקשת. הלכה פסוקה היא כי עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות ביותר וביהמ"ש שלערעור יטה להתערב רק במקרים חריגים או בולטים.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט אור בע"א 7395/00 בן יעקב שמעון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 21.2.02 (פורסם בנבו) כהאי לישנא:

"ככלל, אין בית המשפט לערעורים נוהג להתערב בגובה הפיצויים הנקבע על דרך הפשרה מכוח סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים.